אז אתם קונפורמים? חשוב לכם להשתייך? או אינדיווידואליסטים ללא מורא? (ההקצנה לטובת ההמחשה בלבד)
על הורות בלינה הקיבוצית המשותפת,
ועל הורות בכלל.
פעם פעם, היה היה בית בו ישנו כל הילדים ביחד. כל לילה הייתה מי ששמרה, טיפלה ודאגה. למחרת ראו את אמא, כל יום אחה"צ… בדרך למדו על ערכים, שוויון, תנועת נוער, חגים ותפקידים. והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה.
בספרה של אוריין צ'פלין, ארבע שעות ביום, מתארת היא בצורה חווייתית ובלתי אמצעית מה עבר על אותה אמא שהתינוק שלה היה בבית הילדים.
עד היום פחות יצא לי לשמוע את החוויה של אותן אמהות שתינוקן היה בבית אחר עם מטפלת אחרת.
אוריין מאפשרת הצצה לעולמה של אותה אם, באמצעות מונולוגים כנים ואמיתיים, בגובה העיניים, ובאופן בלתי שיפוטי. כזה שלא נופל לקצה של "הו איזו הזנחה", או לחילופין איננו נופל לקצה של "הקיבוץ היה נפלא ומודל אידאלי לכל הורות".
במציאות, היו שחוו את הלינה המשותפת כהצלה של ממש, מכיוון שהיו הורים שהביאו עמם במזוודה חוויות לא פשוטות של עייפות, אובדן, שואה, אם קרירה שמעולם לא הביעה רגש.
אולם, היו הורים שבמזוודה שלהם נשאו חוויות משפחה חמות וטובות, אותם לא יכלו לצקת ללילות נטולי השינה של ילדיהם, שכן, בתוך האידיאולוגיה הקיבוצית מי שנכח בלילות הללו הייתה שומרת הלילה, ונדרשת להיות נאמן.ה לקיבוץ וערכיו. כמה החמצה ודאי חשו, כמה כעס שהודחק על הקיבוץ ועל עצמם.
ומי הייתה אותה שומרת לילה? דמות קרה או חמה? סבלנית או קצרת רוח?
מתוך דבריה של פרופ' אריאלה פרידמן (מתוך צ'פלין, 2019), רוב המחקרים מראים כי ילדי הקיבוצים לא נפגעו יותר מילדים אחרים שגדלו במשפחותיהם. אני יכולה לחשוב שהדבר תלוי באותה העברה בין דורית שכל הורה נושא. עבור אם אחת הנושאת בתוכה כאבי אובדן וכאבים אחרים, בית הילדים עשוי לעזור ולאפשר לה זמן להטען בכוחות לקראת המפגש עמו. עבור אם אחרת בית הילדים עלול להיחוות כמה שמפקיע ממנה את חווית ההורות, הזכות להחליף חיתול בלילה, לתת אקמול, לחבק כשהילד בוכה.
ובקרב ילדי העיר, האם באמת כל אם (או אב) תפקדה באופן אידאלי וללא דופי? האם תמיד הייתה חמה ואוהבת?
הספר מעורר שאלות על אשמה בהורות, על קונפורמיזם חברתי והיכולת להיות נאמן לעצמך למול הצורך להשתייך, אידאליזם למול אינסטינקט הורי, כמה אנחנו הורים טובים דיו, מה אנחנו מביאים אל הילדים שלנו בזכרון הבין דורי שנצרב בנו. מה אנחנו קיבלנו מהורינו וסבינו / סבתותינו.
ממליצה בחום לקרוא את הספר הזה, ולהתחבר לרגליים היחפות שרצו בשבילי הקיבוץ, אותם שבילים בהם רגליים אחרות של אמא רצו עליהם, בעידן אחר.