כל האירועים אותם עובר אדם נרשמים במערכת הזיכרון, החל מינקות ויש שיטענו שאף משלבים מוקדמים יותר. מרבית הזיכרונות אינם נמצאים בתודעה שלנו, ולכאורה נעלמו לתוך מגירות ההיסטוריה. לעיתים קרובות אנשים כלל אינם מודעים לכך שזיכרונות מסוימים שוכנים אי שם במצולות תודעתם.
על פי פרנסין שפירו ז"ל, הוגת גישת טיפול EMDR, תשעים אחוזים מהזיכרון איננו מודע. אולם הנחת העבודה היא כי גם אם לכאורה אינם מורגשים, הנם בעלי השפעה משמעותית על היומיום שלנו.
הזיכרון האנושי מדומה לרשת בה נלכדות בועות בועות של זיכרונות, בניהן חוטים דקים מקשרים. חלק מבועות מטאפוריות אלה, מקפלות בתוכן זיכרונות טראומתים. הן כמו קפסולות סגורות אשר יושבות בנבכי הזיכרון והנפש. טראומה, על פי הEMDR, הנה כל אירוע שיש לו השפעה שלילית מתמשכת על חייו של האדם. לצורך העניין, מדובר גם באירועים לכאורה יומיומיים: נכנסתי בילדותי לכיתה והילדים צחקו עליי. אבי צעק עליי וחשתי חוסר אונים. עברתי תאונת דרכים. נפלתי מהאופניים ומאז אני חושש.ת לרכב. וכדומה.
שפירו ז"ל, הביאה לעולם הטיפול את ההבנה המהפכנית כי על ידי גירוי מוחי בילאטרלי (דו אונתי) ניתן למעשה להכהות את המצוקה והחרדה הנוצרים על ידי זיכרונות עבר טראומתים. בתנועות עיניים פשוטות, ניתן לסייע בעיבוד האירוע הטראומתי על פי שפירו, כך שרשתות הזיכרון יתמקמו באופן אחר בתודעה, ותקטן הנטייה של האדם להגיב באופן פגיע לסיטואציות חיים מאתגרות (Shapiro, F., 2017). אין המשמעות היא שמעלימים את הזיכרונות, אולם לאחר טיפול המקום והמשמעות שלהם עבורנו יהיו זניחים ולא משמעותיים.
על פי תפיסת ה – EMDR, וגם על פי גישות טיפול אחרות מבינים אנו, כי מצבים מסוימים המעוררים אי נוחות בהווה, הנם למעשה שחזור של סיטואציות עבר אשר היו לא נוחות: מביישות, מכאיבות, ואף טראומתיות. אנו חווים בהווה חוסר נוחות בחוויות מסוימות, אולם אלה לא הייתה כה צורבות אילולא המקור הקדום יותר. ניתן לשער, שאין זה מקרי שחוויות חיינו משתחזרות, שכן אנו מגיעים אליהן עם "עמדה קדומה" המבוססת על מה שכבר קרה לנו בחיינו. למדנו להתכונן למצבים המאתגרים, שלא יתפסו אותנו שוב לא מוכנים. וכך, במצבים מסוימים אנו לוקחים חלק בשחזור גם אם אין זו כוונתנו המוצהרת.
דרך נוספת לטפל בזיכרונות עבר מכאיבים הנה באמצעות גישה טיפולית הנקראת AEDP , טיפול חוויתי דינמי מואץ. על פי גישה זו אותה הגתה דיאנה פושה, הרגש משחק תפקיד מרכזי ביחסים. רגש ליבה מחובר ומזוהה עם העצמי האותנטי (Fosha, D., 2000). כמו אלמנטים פיזיים ככוח הכבידה, רוח וברק, כך לרגש יש כוח. (גרפילד, 1995, מתוך Fosha, D., 2000).
הרגש הנו אדפטיבי ומהווה מרכז מידע משמעותי ומשמעותי פרסונלית אותה נותן האדם לדברים שחווה. חווית רגש הליבה מתייחסת לתגובתנו הרגשית כאשר איננו מנסים לעטות על עצמנו מסיכה, לחסום לסלף, או להשתיקם. רגשות ליבה כוללים פחד, עצב, שמחה, כעס, ועוד. אלה עשויים לייצר פוטנציאל למצב ריפוי טרנספורמטיבי, כאשר איננו מלווה ברגשות חוסמים כבושה וחרדה (Fosha, D., 2000).
אנשים המתנתקים מרגשותיהם, מפחדים להיות מוצפים, מושפלים או נחשפים באופן שאיננו מותאם. על ניתוק רגשי זה עלולים הם לשלם מחיר בהמשך מחיר בצורת דכאון, בידוד וחרדה (Fosha, D., 2000). באווירה תרפויטית הדבר עשוי להיות פחות מאיים, תוך תחושה שבטוח מספיק בכדי לשאת את הרגש. גישת ה – AEDP רגשות ליבה עשויים להיות סוכני שינוי, ובמידה ונאפשר להם להיות ולהתבטא, ישחררו אותנו מעול הניתוק הרגשי וכל המחירים המורכבים הנלווים אליו. מתן ביטוי ואפשרות נשיאה של הרגש העמוק ללא מעצורים ועכבות, עשויה לשחרר את האדם ולהביא לחיים מלאים ואותנטיים יותר. באמצעות טכניקה טיפולית הנקראת "פורטרייל", אנו חוזרים לאירוע עבר אשר טעון רגשית, מתבוננים בו ממש כמו בהצגה בה מתבוננים בדמויות על במה. בתוך מבט זה על אותה סיטואציה רחוקה וישנה, מנהלים מעין דיאלוג בין האני של היום לאני של אותו ילד באותה סיטואציה רחוקה. דיאלוג ייחודי זה מאפשר ביטוי רגשי, חווייתי ואותנטי במרחב בטוח, עיבוד ושחרור של רגשות אשר קפאו באותה מנהרת זמן של החיים.
על הגישות המוזכרות מצטרף כמובן הטיפול הרגשי המסורתי, אשר מאפשר באמצעות שיח במרחב בטוח לטפל בזיכרונות המכאיבים.
במובן זה, ניתן לראות כי ישנן דרכים שונות ויעילות להביא לעיבוד, ליבון וקטרזיס של רגשות מורכבים אשר קפאו בזמן, ומהווים גורם מפריע בחיי היום יום, ממש כמו אבן המונחת במעלה הנהר וחוסמת את מעבר המים.
הטיפול בגורמים טראומתיים מעכבים מאפשר לנו לא להישאר עבדים של ההיסטוריה שלנו, לבסס לעצמנו ריפוי בהווה ובעתיד על מנת שנוכל לחיות את החיים על הפוטנציאל הגלום בהם ובאופן שלם ומלא יותר.
תפריט